איסור אינוסה של בת הזוג במשפט העברי והשפעת האיסור על המשפט האזרחי

בגמרא במסכת בבא מציעא נט, ע"א נאמר: "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם, אלא בשביל אשתו, שנאמר "ולאברם היטיב בעבורה" (בראשית יב', יז). ממשיך הרמב"ם ומפתח את חובתו של הבעל כלפי אשתו עד כדי כך "שאף על פי שאשתו מותרת לו תמיד, ראוי לתלמיד חכמים שינהיג עצמו בקדושה...ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה, אלא ברצון שניהם ובשמחתם".

מבוא

על-פי ההלכה אונס הוא "מעשה שנעשה בניגוד לרצון עושהו או כשניטלה ממנו היכולת לבחור בכל דרך שהיא, או הימנעות ממעשה הכרחי". רוב מעשי האונס נעשים ע"י מישהו מוכר, ועבירת האונס על-ידי הבעל היא הדוגמה הקיצונית ביותר של "אונס על-ידי מכר", השונה מהותית הן מבחינת האונס והנאנסת והן מבחינת התגובה החברתית מעבירת ה"אונס בידי זר". אנו נתמקד בהלכה ובייחסה ל"כפיית האישה להיבעל לבעלה בניגוד לרצונה", נזכיר סיפורים מפורסמים בתנ"ך על אונס אישה ונראה את התייחסות החברה המקראית לכך, נמשיך ונסקור מספר פסיקות של חכמי ההלכה בנוגע לאינוסה של האישה על-ידי בעלה, ולבסוף, נביע דעתנו על ההלכה ונבדוק את השפעת האיסור על המשפט אזרחי.

האונס בתנ"ך

במקרא יש שלושה מקרי אונס מובהקים. המחבר המקראי מגולל בפני הקורא את הסיפורים בצורה ברורה, וכל סיפור קשה יותר מקודמו. הראשון - סיפור האונס של דינה, בתו של יעקב אבינו, על-ידי חמור משכם, שאף מבקש לשאת את דינה לאישה (בראשית ל"ד). השני - מעשה פילגש בגבעה, שהינו אחד הסיפורים הקשים במקרא, מגולל את המקרה של הפילגש הנאנסת באופן קבוצתי על-ידי אנשי הגבעה כל הלילה, נזרקת בפתח ביתה, ובעלה מבתר אותה לשנים עשר חלקים (שופטים, יט'-כא'). השלישי - סיפור האונס של תמר על-ידי אחיה אמנון. זהו סיפור של גילוי עריות. אמנון זורק את תמר לרחוב לאחר האונס והיא הופכת להיות שוממה כל ימי חייה. בכל המקרים הללו מעשי האונס אינם עוברים בשתיקה - הפתרון שמציעה התורה: להשיא את הנאנסת לאנס (דברים כב, כח-כט) איננו ננקט. אצל דינה, אחיה בני יעקב הורגים את אנשי העיר שכם שבה התבצע האונס. במעשה פילגש בגבעה, ישראל יוצאים למלחמת חורמה נגד אנשי שבט בנימין, שאינם מוכנים להסגיר את האונסים. ואילו במעשה אמנון ותמר, אבשלום, אחיה של תמר, נוקם את נקמתה ורוצח את אחיו אמנון.

עולות מספר שאלות בנוגע לסיפורי המקרא:

(1) מדוע יש תיעוד של שלוש מקרי אונס בלבד?;

(2) מדוע אין תיעוד של אונס אישה בידי בעלה? ייתכן וכפיית האישה ליחסי אישות על-ידי בעלה לא נחשבה בתקופה המקראית לאונס? האם האישה הייתה כ"שבוייה בידי בעלה" ולכן אינוסה על-ידי בעלה לא נחשב כהתנהגות שלילית הדורשת עונש כמו האונס שלא על-ידי בעלה?;

(3) האם העונש המקראי לאונס הינו הראוי? האם התייחסות החברה המקראית לאונס "אישה בידי בעלה" הייתה דומה לשאר מקרי האונס?

לעניות דעתי התשובה ברורה. בתקופת המקרא, כפיית אישה לקיום יחסי אישות על-ידי הבעל לא נחשבה אונס, אך לגבי אונס אישה שלא על-ידי בעלה - ניתן להסיק שבתקופת המקרא היו מקרי האונס מעטים בגלל העונש הידוע מראש - מוות. אולי עלינו להתחיל לאמץ גישה מחמירה זו, ובכך נמגר את מרבית מקרי האונס, נחסוך כסף רב לחברה עקב ההוצאות הנדרשות לאחר מקרי האונס ונחסוך את הטראומה לנאנסות. השופט בדימוס מישאל חשין חשף בכנס נפגעות לתקיפה מינית את דעתו, ואף הזכיר את סיפורי האונס במקרא שהסתיימו בהריגתו של האנס ואמר: "זה רמז בעצם לעונש הראוי למי שאונס אישה".   

עמדת ההלכה העברית בשאלת זכותו של הבעל לקיים יחסי אישות עם אשתו בעל-כורחה 

בדיון על עמדת המשפט העברי בשאלה זו יש לבחון את מקור חיובה של האישה כלפי בעלה ליחסי אישות, ובמידה וקיים חיוב כזה, האם ניתן להכריחה ליחסי אישות? עמדת ההלכה היא,שקיום יחסי אישות הינו חיוב הדדי. לדברי הרמב"ם חיוב הבעל כלפי אשתו נלמד מן הפסוק "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (שמות כא' י'). בנוגע לחיוב האישה ליחסי אישות עם בעלה אין מקור ישיר במקרא או בתלמוד, אך ניתן ללמוד על כך מן הסוגיה התלמודית הדנה באישה שאסרה בנדר את הנאת תשמישה על בעלה. לדברי הרשב"א "נשתעבדו זה לזה לכך, שעל-ידי כך עמדו ונישאו" -חיובה של האישה נובע מכוח אומדנא שעל דעת כן נישאו, והוא נובע מהשתעבדות הדדית בין בני הזוג ליחסי אישות. הנצי"ב מוולוזין סבר שיסוד חיוב האישה נובע מקניין האישה לאיש. לדבריו, הפסוק "כי הוא קניין כספו" (ויקרא,כב,א) מכוון  ליחסי אישות ואין לו משמעות, אלא במובן של שעבוד ליחסי אישות. באותה דרך הולך רבי אברהם מן ההר שחי במאה הראשונה לאלף השישי בקארפאנטראץ, ובפירושו (רבי אברהם מן ההר, נדרים, טו' ב) הוא רואה שעבוד זה, כנובע מקניין האישות: "שהיא קנויה לו לתשמיש ככתוב - "כי ייקח איש אישה". לדבריו, כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה....כחפץ הקנוי". בנוגע לזמני החיוב, לדעתו של הנצי"ב אין הכרח שזמן חיוב האישה ליחסי אישות תלוי בזמני חיוב בעלה. אולם, לדעתו של הרשב"א, חיובם שווה וממילא מותנה זמן חיוב האישה בזמן חיוב הבעל לפי עיסוקיו שהרי מצד "אומדנא שעל דעת כן נישאו". משראינו שהנישואים יוצרים מסגרת הסכמית של בני הזוג לספק זה את זו במישור המיני, הרי שלנוכח העובדה, כי האישה אינה רכושו וקניינו של בעלה לשום דבר, ברור שמדובר בהסכם הדדי שלא ניתן לאכוף אותו בכוח, וברור שלא הסכימה בעת נישואיה שבעלה יוכל לקיים עימה יחסי אישות גם בכפייה, תוך רמיסת כבודה העצמי,שהוא הבסיס ליחסי הצדדים ואין להסיק תנאי מכללא המרשה לבעל לאנוס את אשתו.

המסקנה אם כך: קשר הנישואין אינו יכול להוות עילה לכפייה על האישה להיבעל לבעלה בניגוד לרצונה.

אם כך, מה ערכו של חיוב האישה אם הבעל נתון לחסדה, וברצותה תסכים לקיום חיובה וברצותה תסרב? על-פי ההלכה, אמנם האישה חייבת להסכים במובן זה היא "משועבדת" להסכים, ולכן אישה שאינה מסכימה לקיום יחסי אישות עם בעלה עלולה להיות מוגדרת "מורדת מתשמיש" ("מורדת"). חכמים קבעו מספר סנקציות שיינקטו במצבים של אי קיום החיוב על יד האישה. הסנקציות אינן מתבטאות בכפייה פיזית, אלא בהפסד כתובתה ושאר זכויותיה, כולל התחייבות לקבלת גט.

בהקשר זה, קיימת הבחנה בין שני סוגי מורדת:

(א) מטענת "מאוס עלי"- כלומר אישה שאינה מעוניינת לקיים יחסים עם בעלה מכיוון שהוא דוחה אותה: הרמב"ם סבור שבמקרה זה אין האישה מחויבת לקיים יחסי אישות עם בעלה, "לפי שאינה שבוייה לו". יתרה מזאת, אין אישה מורדת אלא אם מורדת מצער, ואין לכפותה  ליחסי אישות, "כי אם לעשות דרך בקשה ולפתותה אולי תחשוק בו" (כתובות, ס"ד, א ד"ה היכי);

(ב) מטעם "בעינא ליה ומצערנא ליה"("מורדת מצער") - אישה המעוניינת באופן עקרוני בהמשך חיי הנישואין עם בעלה, ואין לה עילה לסרב לחיות חיי אישות עימו, אלא שהיא מציינת, כי אינה רוצה לקיים יחסים עימו כאמצעי לחץ או נקמה. בגמ' נדרים (טו,ב) כתוב:"אמר רב כהנא ... כופין אותה ומשמשתו...". קיימת מחלוקת בין הראשונים בנוגע לקיום יחסי כפייה עם "מורדת מצער". לשיטת  המרדכי, יש לפרש את איסור הכפייה בהקשר לאכוף האישה לדבר מצווה, אך אישה המסרבת בתשמיש כלל מותר לכפותה, מכיוון שמשועבדת לבעלה.

מנגד, לדעת רוב הראשונים ופשט פסיקת ההלכה, אין לכפות על מורדת מצער יחסי אישות, אלא על-ידי מניעת זכויות בלבד. לדברי הרא"ה ורבינו קרשקש ווידאל, אסורה כפייה ישירה. לדברי המבי"ט מחכמי צפת, אין האישה משועבדת לבעלה ליחסי אישות בין אם הינה מורדת מטעם מאיס עלי או מורדת מצער - אין לכפות עליה יחסי אישות, למרות שבוודאי יחסי אישות אינם רק זכותה של האישה, אלא גם בגדר זכותו של הבעל, שהפגיעה בהן תגרור תוצאות משפטיות שונות. באותה עת נוקט הרש"ל, מגדולי חכמי פולין, עמדה דומה - "שבכל מורדת אין לכוף על האישה להיבעל לבעלה". גם פשט לשון הרמב"ם, שו"ע,והרמ"א שאין כופין, אלא רק על-ידי מניעת זכויות. בעילה בכוח מביאה לילדים לא מהוגנים ככתוב: "וברותי מכם המורדים והפושעים בי" (יחזקאל כ,לח) -אלה בני תשע מידות: בני אנוסה, בני מורדת וכו'.

אסיים את סקירת ההלכה בדברי הרב יעקב קנייבסקי כי לא זו בלבד שאין לבעל היתר לאנוס את אשתו חלילה, אלא שמוטל עליו לרצותה בגילויי אהבה לפני ואחרי קיום היחסים, כדי לגרום לה לחפוץ את קיומם, ותגיע לידי סיפוק עם קיומם, שאם לא כן - "הרי היא כנתונה לפני ארי דורס ואוכל את טרפו בעודו בחיים ללא כל התחשבות בו".

איסור אינוס האשה בידי בעלה במשפט האזרחי והשפעת המש' העברי על המש' הישראלי מקור החוק הישראלי בתחום זה הינו על פי תפיסת האונס בנישואין בישראל ובאנגליה.     המשפט האנגלי - עד לשנת 1994 שרר החוק, שקבע, כי רק יחסים שהם בלתי חוקיים (Unlawful) ייחשבו עבירת אינוס, ואילו אינוס האישה בידי בעלה נחשב כנושא פרטי ופנימי של בני הזוג שאין לציבור עניין להתערב בו - האישה נחשבה לקניינו של הבעל, אשר קיבל זכות מכוח ההסכמה לנישואין לקיים עימה יחסי אישות ככל שרק ירצה, ואף בניגוד לרצונה באותה עת. ככל שהדבר מפתיע - ההלכה האנגלית העתיקה התהפכה רק בשנת 1991 בעניין R.V.R, שבה נפסק, כי מעולם לא הייתה אסמכתא מחייבת לחריג האונס בנישואין, ובית הלורדים קבע כי "שלא כדין" הוא חסר משמעות - כעת היה קל יותר להטיל אחריות על בעל  כעל כל אנס אחר. רק בשנת 1994 שינה הפרלמנט את הגדרת האינוס בחוק - הביטוי Unlawful הושמט, ובכך בוטל סטטוטורית חריג האונס בנישואין. המשפט הישראלי – הדרישה שהבעילה תהיה "שלא כדין" הופיעה בחוק הישראלי עד לשנת 1988. בית המשפט העליון בישראל היה נתון בסבך התקדימים האנגליים שנחשבו למחייבים במשך זמן רב, אך לא המחוקק הוא שהעניק למונח "שלא כדין" את המשמעות האופרטיבית והוביל לבסוף לביטולו. בפרשת כטיב השופט לוי היה הראשון להתנגד לדוקטרינה זו, ובאמרת אגב ציין, כי היא סותרת את כבוד האדם ואת כבוד הנישואין ולכן אינה יכולה להיכנס לחוק אלא רק בהוראה מפורשת של המחוקק. עוד הצהיר הלוי, כי אישה אינה כ"שבויית חרב" אצל בעלה, והיא זכאית לחירות גופה כמו בעלה. בפרשות כטיב, ואל פקיר, ציין בית המשפט את הדוקטרינה האנגלית הקובעת את אי הרלבנטיות של ההסכמה במועד קיום יחסי המין לפי התפיסה שזכותו של הבעל נובעת מחובות הנישואין. בית המשפט העליון, חרף ביקורתו על הדין האנגלי, לא היה מעוניין לסטות סטייה מוחלטת מההלכה של החלת הדין האישי על הדין הפלילי וניסה בפרשות הנ"ל, באמצעות אקרובאטיקה, למתן את ההלכה הפוגעת בלי להופכה למעשה. בית המשפט העליון נהג צעד חריג והחיל את דיני המעמד האישי על החוק הפלילי, ובכך למרות שהתפיסות השונות בדבר מוסד הנישואין והמשפחה נמצאות בבסיס היחס לאונס בנישואין, הרי ההפניה לדין האישי גרמה לבדיקה מדוקדקת של נסיבות כל מקרה, וגרמה להשלכות פרקטיות ומשפטיות. לדוגמא - בעניין פקיר צריך היה לוודא: האם קיימת חובת קיום יחסים לפי הדין המוסלמי, ואת  תוקף הנישואין לפי הדין האישי.                                                                                                

פרשת כהן: הנאשם היהודי הראשון, והשפעת המשפט העברי על המשפט הפלילי –

בעניין כהן 2 קיים בית המשפט העליון דיון נרחב בסוגיית אינוס האישה בידי בעלה. בערעור לעליון הבעל טען שאין להאשימו בפלילים בגין אינוס אשתו, מכיוון שס' 345 לחוק העונשין אסר על בעילת אישה שלא בהסכמתה החופשית - "שלא כדין", ולטענתו יחסים בין בעל לאשתו, גם אם נעשים בכפייה, הם כדין וזכותו של הבעל לקיים יחסים עם אשתו אף בניגוד לרצונה. השופט בכור, שכתב את דעת הרוב, ביסס את הכרעתו על כלל הפרשנות שהמחוקק אינו "משחר מילותיו לריק" ומשמעות הביטוי "שלא כדין" היא הפנייה לדין האישי. לצורך שקילת גישתו של המשפט העברי לראשונה לנושא זה, קיבלו השופטים דוח מד"ר רקובר, מומחה למשפט עברי,שקבע: על פי הדין העברי, סירוב בלתי מוצדק של האישה לקיים יחסי מין עם בעלה גורר שלילת זכויותיה ואף גירושין כפויים, אך לעולם לא באמצעות הרשאת יחסים בכפייה. בית המשפט אימץ את דעתו של רקובר וקרא אל תוך הדין הפלילי איסור על כפיית יחסי מין על אישה בין בני זוג יהודים. חרף פס"ד זה, נשאר מצב של אי דחייה מוחלטת לגבי חסינותו של הבעל מפני אישום פלילי, ותהא דתו אשר תהא, ולכן נוצר הבדל בין הכלל המוחל על יהודים לבין בני דין אישי שונה. בשנת 1980, בתקופת פס"ד כהן 2, עלתה הצעת חוק ראשונה שהשמיטה את המונח "שלא כדין" בכוונה למנוע מכל בעל את הפטור מאחריות פלילית עקב נישואין, אך בכל זאת לא פטרה נשואים מאחריות לעבירות יחסי מין שלא כדין כשלא היה שימוש בכוח. הצעה זו לא התקבלה ורק בשנת 1988 יצא אל הפועל תיקון משמעותי לעבירות מין (תיקון 22 לחוק העונשין), שהרחיב את הגדרת המונח "שימוש בכוח", לרבות ענישה מחמירה, ולבסוף השמטת המונח "שלא כדין". לסיכום: כיום הדין האישי אינו קובע את האחריות הפלילית, אולם ייחודם של הנישואין ממשיך להשפיע על עניין האונס בנישואין שהרי נודעת השפעת תפיסות לא שוויוניות במערכת המשפט בישראל שבה הדין האישי הוא המכריע בתחום דיני המשפחה.לדוגמא - האם הליך הגירושין מצדיק בדרך כלשהי את עבירת האינוס ומקל לגבי חומרת הענישה?

סוף דבר

בבוחננו את עמדת המשפט העברי לגבי אינוסה של האישה בידי בעלה, אין לנו אלא להתגאות באבותינו הקדמונים,ובחכמי ההלכה שהקדימו את המשפט במדינות העולם הנאור בתפיסתם הברורה בדבר מעמד האישה בהקשר זה. ברצוננו להודות, כי בתחילת הדרך סבורים היינו שהמשפט העברי עדיין נשאר מאחור ובניגוד לשינויים שחלו במשפט האזרחי בארץ ובעולם לא השכילו חכמי ההלכה לאסור את אינוסה של האישה בידי בעלה,שהרי רכושו היא. הנחנו שתפקידיה של האישה ביהדות הנסובים סביב משימות הבית, פריה ורביה וגידול ילדים, כוללים גם את חובתה ללא סייג לקיים עם בעלה יחסי אישות. לשמחתנו נתבדינו - לא רק שלפי גישת חז"ל האישה אינה קניינו של הבעל והבסיס הנורמטיבי ליחסי בני הזוג הוא כבוד ושוויון הדדי, אלא שהייתה קיימת השפעה ישירה של המשפט העברי על המשפט הישראלי. בית המשפט העליון ציין בפרשת כהן 2 את הקשיים שבהם נתקל בניסיונו להתמודד עם בעיית אונס אישה בידי בעלה ואת הסתמכותו על המשפט העברי בהקשר זה. אנו מאמצים בחום ובגאווה את דבריו של בית המשפט בעניין: "עם ישראל יכול להתברך בגישה המתקדמת והליברלית של מורשתו, וההלכה בנידון בחוק מזה ימים ימימה". הקדמנו וציינו את אבותינו במקרא אשר גינו את מקרי האונס בקרבם, עד כדי כך שלא פעלו על פי הפתרון המוצע בתורה אלא בחרו בעונש מוות לאנסים. יש לדעתנו לנקוט את הגישה המחמירה ביותר לעבירת האונס, כך שרמת הענישה לגבי אנסים תהיה חמורה ביותר.

ביבליוגרפיה

אבי וינרוט, פמינזם ויהדות, 138-153 (2001).

בבא מציעא נ"ט,ע"א.

ד"ר דנה פוגץ', עיונים במשפט, מגדר ופמינזם, המאמר "ברצון שניהם ובשמחתם",501-543.

ויקיפדיה-אונס (הלכה).

האונס במקרא-he/shvoong/com/social-sciences/1807854

style/nrg.co.il/online/1/art1/514/898.html

יגאל צפירה, "יחסי אישות בכפייה", תחומין כד 222-227 (תשס"ד).

נחום רקובר, "יחסי אישות בכפייה בין בעל לאשתו" (סדרת מחקרים וסקירות במשפט העברי, חוברת נה' תש"מ מתוך שנתון המשפט העברי ו-ז 295-315, תשל"ט-תש"מ.

ע"פ 354/64 כטיב נ' היועמ"ש, פד"י כ(2) 136.

ע"פ 353/65 אל פקיר נ' היועמ"ש, .

ע"פ 91/80 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 281.

איסור אינוסה של בת הזוג במשפט העברי

עורך: עו"ד שלומי בוני 

מאמרים מקצועיים